לאונטייב נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ-ת"א ואח'

פסק דין חלקי בעניין חבות הנתבעת 2

תביעה זו עניינה בשאלה האם התאונה מושא התיק היא בגדר תאונת דרכים או שהיא יוצאת מגדר תאונת הדרכים בהיותה "תאונה מכוונת".

רקע והליכים

בפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") התובע יליד 1953 נפגע באירוע מיום 25.6.2005, אשר אירעה ברחוב העליה בבאר שבע. האירוע היה בשעה 03:00 לפנות בוקר במגרש חנייה הצמוד לדרך ללא מוצא. התובע טען בכתב התביעה, כי "נפגע בתאונת פגע וברח כאשר ניסה לסייע לבן משפחה אשר הותקף על ידי מספר בריונים". על פי טענתו בכתב התביעה, "הבריונים אשר נמלטו במכוניתם מ.ר. 54-514-05 בה נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") פגעו בו תוך כדי מנוסתם מהמקום". הנתבעת 2 (להלן: "חברת הביטוח") היא חברת הביטוח, אשר ביטחה את הרכב הפוגע.

הטענה העומדת בפניי היא טענת חברת הביטוח בשאלת החבות בתביעה ולפיה אין להכיר באירוע כתאונת דרכים הואיל וחל הסייג בסעיף 1 לחוק לפיו "...לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם...". לפיכך טוענת חברת הביטוח כי במקרה זה אין מקום להטיל עליה חבות לנזק שנגרם לתובע.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בגין האירוע בוצעה חקירת משטרה, אשר הסתיימה בהגשת כתב אישום כנגד הנתבע, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); מעשה פזיזות ורשלנות עבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנתבע, היו כדלקמן: "בתאריך 25.6.2005 סמוך לשעה 03.00 שהה הנאשם (הנתבע - ע.ר) עם חברו מר גלב קודריאבצב (להלן: "האחר") בשכונת ה' בבאר שבע. במועד ובמעמד המתוארים לעיל, תקף הנאשם שלא כדין את מר זרוק סיטקילוב בכך שהיכה אותו באגרוף בפניו. לאחר המתואר לעיל, התקשרה חברתו של מר זרוק, הגב' אלונה לאונטייב, לאביה, מר קונדטנטין לאונטייב (להלן: "המתלונן" - התובע - ע.ר.) וכן לדודה, מר אנדריי רזניק, וביקשה מהם להגיע במהירות למקום. ובהמשך למתואר לעיל, לאחר שהבחין הנאשם כי המתלונן ומר רזניק מתקרבים למקום, נכנס לרכב מסוג פיאט מ.ר. 5451405 (להלן: "הרכב") כאשר הוא יושב בתוך כיסא הנהג והאחר יושב לצידו. ובהמשך למתואר לעיל החל הנאשם בנסיעה מהירה לכיוונו של המתלונן ועצר את הרכב בחריקת בלמים. במעשיו המתוארים לעיל נהג הנאשם ברכב בדרך מהירה או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו לחבלה". בכתב האישום הראשון, שטרם התיקון, נכתב, כי לאחר שהנתבע החל בנסיעה המהירה, התובע לא הספיק לקפוץ הצידה, ולפיכך התובע נתלה על מכסה המנוע של מכסה הרכב. הנתבע המשיך בנסיעה מהירה למרחק של כ-300 מ' ועצר את הרכב בחריקת בלמים. כתוצאה מכך הועף התובע קדימה על הכביש והנתבע ומר גלב קודריאבצב (להלן: "גלב") נסעו מהמקום. יש לציין כי מכתב האישום המתוקן נמחקה העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ולכן הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובגזר הדין הוא נדון לשישה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ולקנס כספי בסך 2,000 ₪ וכן פיצוי על סך 1,000 ₪ לתובע. גזר הדין ניתן ב-24.9.2012.

במסגרת קדמי המשפט, נקבע בדיון מיום 9.6.09 על ידי כב' השופטת בלהה טולקובסקי, כי הדיון יפוצל באופן ששאלת החבות של הנתבעת 2, היא חברת הביטוח, תוכרע תחילה, לנוכח טענתה כי האירוע הוא תאונה מכוונת ולכן אינו נכנס בגדר תאונת דרכים.

בפניי התייצבו במועד ההוכחות העדים הבאים: התובע, בתו הגב' אלונה לאונטייב (להלן: "הבת") מטעם התביעה, ומטעם הנתבעים הובא הנתבע, מר לב רוזנטל חוקר פרטי מחברת הביטוח, וכן מר זריק סיטקילוב, חברה של הבת במועד הרלוונטי (להלן: "החבר").

רקע משפטי

על פי ספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית הוצאת גדין שידות משנת 2012 בעמודים 334 - 337 (להלן: "ספרו של ריבלין"), "תאונה מכוונת" היא חזקה ממעטת המוציאה אירוע מגדר "תאונת דרכים", הכוללת שלושה יסודות: בוצע מעשה מכוון; מטרת המעשה הייתה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם; הנזק נגרם כתוצאה ישירה מן המעשה המכוון. עוד קובע ריבלין בספרו כי את המושג "כוונה" יש לפרש באורח דווקני. התוצאה של שלילת הזכאות מן הנפגע במקרה של כוונה היא פועל יוצא של מדיניות משפטית.

בספרו של ריבלין נכתב:

"הכוונה לגרום לתאונה אינה אלה כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תיגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה - מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר. השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם...ודוק: הפסול המוסרי נבדק בהתנהגותו של נוהג הרכב ולא של הנפגע."

עוד מצויין שם, כי המניע העומד מאחורי הכוונה לפגוע - אין לו חשיבות, וכי הנטל להוכחת החזקה הממעטת, שעניינה מעשה מכוון, מוטל על הטוען זאת, וככל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה רגיל (ראו עמ' 343 לספרו של ריבלין).

אשר לאפשרות גרימת התוצאה ולו במידה מזערית ביותר, מפנה ריבלין בה"ש 8 בעמ' 336 לפסקי הדין ת.א. (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח נ' חזן, פ"מ תשמ"ה (א) 208 ות.א. (ת"א) 648/81 נחמן נ' אליהו חברה לביטוח וקובע כי "די גם באפשרות גרימת התוצאה ולו במידה מזערית ביותר, אף אם העושה היה מודע למידה הקלושה של אפשרות הגרימה, ובלבד ששאיפתו היתה לגרום לתוצאה תוך מודעות לאפשרות שתקרה."

פסק דין נוסף מנחה לעניין זה הוא פסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית ( מיום 13.3.12, פורסם במאגרים המשפטיים) בו קבע כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, בנסיבות שבהן נאחז הנפגע בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב, ואז לחץ הנהג בעוצמה על דוושת הגז והנפגע נפל לקרקע ונחבל בכל חלקי גופו, את הדברים הבאים:

"המסקנה המתבקשת מכך היא שנוטל הרכב ביקש להפיל את המבקש מהרכב, והעובדה כי המבקש נפגע מעצם הנפילה ולא מהרכב, אינה מעלה ואינה מורידה. רצונו של הנוסע להפיל את המבקש כדי לאפשר את נטילת הרכב כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו (ראו פרשת בלבן, סעיף 6 לפסק הדין). ככלל, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת- היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, ואילו המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת – אין לו חשיבות... בענייננו, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הנוסע היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הנוסע לפגוע במבקש ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. בנסיבות אלה קמה החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ויש לראות במאורע כ"תאונה מכוונת". (סעיף 6 לפסק הדין).

בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון רע"א 6284/10 קרנית נ' אליצור (מיום 27.12.10, פורסם במאגרים המשפטיים). קבע שוב כב' המשנה לנשיאה ריבלין, במקרה של מי שנתלה על הרכב, כאשר הנהג ממשיך בנסיעה, כך:

"בנסיבותיה של פרשת בלבן, הוכרע כי החזקה הממעטת חלה. באותו עניין דובר בגנב רכב, שביקש להימלט מבעל הרכב שנאחז ברכב בניסיון למנוע את גניבתו. נקבע כי הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, כל זאת בעת שבעל הרכב תלוי על הרכב מבחוץ. המסקנה המתבקשת מכך, כך נקבע, היא שהגנב ביקש להפיל את בעל הרכב, ורצונו להפילו – כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו. אמנם, המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה רצונו להימלט עם הרכב, אך בסופו של דבר – כך נקבע – רצה הגנב לפגוע בבעל הרכב, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות. באופן דומה, הוכרע בפרשת רשיד כי מדובר היה ב"תאונה מכוונת". באותו עניין קפץ המנוח על החלון הקדמי של הרכב בו נהג המשיב 2, ונאחז בו מספר שניות, עד שנפל ונהרג מפגיעתו. נקבע כי קיומה של כוונה לפגוע במנוח עולה בבירור מתוך עובדות המקרה, שכן המשיב 2 הבחין במנוח כשהוא תלוי על הרכב אך בחר שלא לעצור את הרכב: "לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח מן הרכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח לבין כוונתו לפגוע בו. אמנם, יתכן כי המשיב 2 רצה להפיל את המנוח – ובכך לפגוע בו – רק כאמצעי לשם קידום בריחתו מן המקום. אולם בכך אין ולא כלום" (שם, בסעיף 4).

במקרה שלפנינו, אין חולק כי המשיבה לא ניסתה לעצור את גנב הרכב וממילא היא לא נתלתה על חזית הרכב מרצונה ולשם מטרה זו. ואולם, לכוונתה של המשיבה אין כל נפקות לצורך בחינת תחולתה של החזקה. בסיטואציה שנוצרה, נסע גנב הרכב כמה עשרות מטרים, כשהמשיבה שרועה על מכסה המנוע, תוך שניתן להניח – וכך גם קבעו הערכאות הקודמות – כי הבחין במשיבה. אין להתעלם גם מכך שגנב הרכב הוא שכיוון את המשיבה אל עבר חזית הרכב, לבדוק תקלה שארעה שם כביכול. נוכח האמור, לא בכדי טענה המבקשת: "מה לי נסיעה פראית בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב ומה לי נסיעה... לאורך עשרות מטרים כשאדם שרוע ונאחז בציפורניו במכסה המנוע – זו גם זו כוונתן אחת היא 'להיפטר' מאותו אדם הנאחז ברכב, על מנת שלא יפריע להשלמת מעשה הגניבה". אכן, בדומה למקרים שנדונו בפרשות בלבן ורשיד, אף בפרשה זו, קיומה של כוונה מצד הגנב לגרום נזק גופני למשיבה, היא מסקנה ברורה ומסתברת ממעשיו." (סעיף 6 לפסק הדין).